​

הקולנוע בשירות הטיפול

הווידיאותרפיה יכולה לפעול באופנים מגוונים. הגישה שבה אני עובדת היא יצירת סרטים - בקבוצה או באופן פרטני - וכך גם נבנתה הסדנה בכנס הבוגרים של מוסררה. העשייה הקולנועית בקבוצה מזמנת לחבריה עבודה משותפת כצוות הפקה - החל בסיפור שייהפך לתסריט וכלה בהפקת הסרט עצמו. העשייה הקולנועית מאגדת בתוכה מגוון תחומי הבעה אומנותיים כגון ספרות, משחק וצילום, וכל משתתף יכול לבחור את דרך הביטוי הנוחה לו ביותר. הקבוצה פועלת יחד למען תוצר קבוצתי אחד, והמצלמה משמשת ככלי המאגד סביבו את המאמצים של כל משתתפיה.

בד בבד עם עבודת הצוות, כל משתתף עשוי לבחור להציג עצמו כאחת הדמויות המופיעות בסרט. כך מתרחשות בו־זמנית השלכה, העברה והרחקה.

 

"הקולנוע במיטבו הנו מראה המשקפת לנו היבטים של עצמנו, לטוב ולרע, כפי שאנו באמת. כך המבט הנרקיסיסטי מותמר למבט שוחר אמת ומודעות עצמית" (נצר, 2013 עמ׳ 24)[2].

 

הסיפור – הדרמה – הקונפליקט

במרכזו של כל סרט ניצבת הדרמה, שבלעדיה אין סיפור ואין עלילה. הדרמה מורכבת מקונפליקט המתקיים בבסיסה, הנובע מרצונות מנוגדים של שני גורמים או יותר המתעמתים זה מול זה. הקונפליקט הוא המניע את הסיפור קדימה.

 

בסדנה הצגתי קונפליקט שהכינותי מראש מפאת קוצר הזמן:

קבוצת חברים מתכננת אירוע. שתיים מחברות הקבוצה אינן מוזמנות. הן ניגשות לחברי הקבוצה ומבקשות להיכלל גם הן. לאחר דיון קצר, מוחלט שרק אחת מהן תוכל להצטרף. 

כאן בא לידי ביטוי הקונפליקט - מה יעשו שתי החברות? האם האחת תלך ותשאיר את חברתה מחוץ להתרחשות? אם כן, מה יקרה לחברות ביניהן? ואם לאו, האם יצאו השתיים בהפסדן?

 

בנקודה זו ביקשתי ממשתתפי הסדנה להתחלק לשלוש קבוצות דיון, וכל אחת מהן העלתה אפשרות שונה לפתרון הבעיה. לאחר מכן צילמה כל קבוצה את הפתרון שלה למשבר.

 

גילוי והרחבה

כמו בסרט, גם בחיים אנו מתוודעים לקונפליקטים שונים בשגרת ימינו. לכל אחד מאיתנו יש התייחסות שונה להופעתם של קונפליקטים ולפתרונם. לרוב, התגובה שלנו תישלף מתוך ארסנל התגובות האוטומטיות המוכרות לנו. התרגיל מאפשר התבוננות והרחבה של תגובות אלו – לבחון כיצד אנחנו מגיבים ואז לשמוע ממשתתפים אחרים מהם אופני התגובה שלהם. כך ניתן ללמוד על תוצאות אפשריות לתגובות שונות. כשהקבוצה רואה את התוצאה על גבי המסך, מתפתח דיון שבו המשתתפים לומדים על עצמם ועל המקומות האוטומטיים שלהם. מתוך כך עשוי לחול שינוי בהתמודדות עם הקונפליקט הבא. התרגיל מאפשר למשתתפים לדמיין את התוצאות האפשריות, כמו בסרט, ולבחור בנכונה עבורם.

 

"הצפייה מאפשרת שיקוף עצמי ללא תיווך. המצלמה מחוללת 'קסם'. היא מאפשרת למטופל להיכנס לעורו של הצופה מהצד ולהשקיף על עצמו מבחוץ. התייחסות זו עתידה, בהדרכה נכונה של המטפל, להוליד בקרבו מעין 'הארה פנימית' ואף להוביל לתהליך של קבלה, הפנמה ומודעות עצמית" (כסלו, 1999 עמ׳ 27)[3].

 

לאחר הצילומים שנעשו במסגרת העבודה הקבוצתית, אני עורכת את הסרט עם התחלה אחת, אך מוסיפה שניים או שלושה סיומים שונים מתוך אלו שצילמנו. מתקבל סרט עם ריבוי תוצאות אפשריות לתגובות שונות, ממש כמו בסרט "דלתות מסתובבות".

 

 

עוד חוזר הניגון

הצפייה בסרט מסייעת בכמה רבדים. ברובד האישי, אפשר שמטופל רואה עצמו כמו במראה – ביטוי לצורך נרקיסיסטי. המבט הנוסף שמתאפשר הוא מבט על עצמך מבחוץ: איך אני מוצג לעולם? 

רובד נוסף הוא של נוכחות – אני נוכח! אני קיים!

ברובד הטיפולי: תחילה, התבוננות נרקיסיסטית, כפי שהזכרתי לעיל. בהמשך עשויה לבוא קבלה של הייצוג שלי במסך והשלמה איתו. לאחר שצפה, יוכל המטופל לערוך את השינוי המתבקש, אם יש בו צורך. לעתים קבלת העצמי היא הטיפול.

 

"הצפייה בסרט מאפשרת להעביר את תוכני הנפש דרך המסננת של התודעה באופן שיהיה ניתן להטמיעם, כך שישמשו סוכני שינוי" (נצר, 2013 עמ׳ 26).

 

בתום הפעילות הקבוצתית מקבל כל משתתף DVDהמכיל את היצירות שהתגבשו במהלך המפגשים. כך מתאפשרת צפייה חוזרת ונשנית בתוצרים, והעבודה נמשכת גם לאחר שהסדנה נגמרת.

 

"הווידיאו פועל כ'מכשיר קסמים'. הוא מחיה מחדש את החוויה, מחזיר אותה כאילו ל'זמן אמת', כך שהמטופל יכול להתחבר אליה מבחינה רגשית. הצפייה החוזרת מובילה את המטופל לעימות ישיר עם החוויה, כאשר יש לו את הכלים לכך. מרווח הזמן שחולף מאפשר למטופל לעכל את החוויה וליצור אצלו מוכנות רגשית להתמודד איתה ולעבדה" (כסלו 1999 עמ׳ 31).

 

מה היה לנו כאן?

בהתרת הקונפליקט שהצגתי למשתתפי הסדנה באה לידי ביטוי היצירתיות במציאת פתרונות במסגרת הקבוצות הקטנות. לאחר מכן התקיים דיון ושיח במליאה הקבוצתית על אופן הצגתם ותכנון צילום הסצנה. המשתתפים גילמו את התפקידים השונים. 

 

הציוד הנדרש

מצלמת וידיאו

מיקרופון + בום + חיבור למצלמה או למכשיר הקלטה חיצוני

 

משתתפי הסדנה בחרו במאי, צלם ומקליט. הקשר בין השלושה לחברי הקבוצה מחדד את הקשב ביניהם ומעצב את ההבנה כי יש צורך בעבודת צוות להשלמת המשימה. המשתתפים צילמו והקליטו את הסצנה, ולבסוף צפו בהתרחשויות המצולמות. תגובות המשתתפים לתוצאה היו של הפתעה, שחרור והומור. הכלי הלא מוכר להם סחף אותם לחידוש יעיל ומרענן.  

 

​

פילמוגרפיה

 

כותרת המאמר והסדנה לקוחה משם הסרט העוסק באפשרויות הטמונות במציאות מקבילה. 

Howitt, Peter. Sliding Doors. UK, 1998

 

 

ביבליוגרפיה

נצר, רות. הקולנוע מטפל בנו. הוצ' רסלינג, תל אביב. 2013

כסלו, עידית. הווידיאו – ראי הנפש. הוצאת: ילדים – המועצה לילד החוסה. 1999.

 

​